אודות

ב-2016 נולדה אורי, הבכורה שלי, והבנתי מה זאת אהבה אמיתית. התאהבתי בה ובכל עולם הילדים. הדמיון שלי עבד שעות נוספות, וכל יום הולדת שלה הפך להפקה שאירגנתי בעצמי מא׳ עד ת׳.

ב-2018 הצטרפה בר, והלב המשיך להתרחב. עיצבתי לה תעודות לידה ומתנות ממותגות, וגם אצלה כל יום הולדת היה חגיגה ממותגת. היום אני אמא לשלוש בנות. אבל אז עוד לא חשבתי להפוך את זה לעיסוק העיקרי שלי.

הרגע שבו זה הפך למקצוע

שני תארים אקדמיים ושנים של עיצוב אחרי, מצאתי את עצמי יושבת כמתאמת שינויי דיירים בחברת נדל״ן גדולה. משרד, תלוש, שעות ידועות. ובכל ערב, אחרי העבודה, יצרתי.

אצלי המחסום לא היה ״אני לא מעצבת״. את עצמי תמיד ראיתי כמעצבת. המחסום היה אחר לגמרי: ״מיתוג אירועים זה תחביב, זה לא מקצוע״.

ואז התפטרתי. לפני שהיה לי לקוח אחד או הזמנה אחת.

בשלושת החודשים שנשארו לי שם עבדתי בימים, ובערבים יצרתי ושיווקתי את עצמי. האירוע הראשון בתשלום הגיע בדצמבר, מעל 3,000 ₪. בינואר יצאתי לעצמאות מלאה.

ההחלטה הגיעה לפני ההוכחה. ככה זה עובד בדרך כלל.

איך נולדה השיטה

לפני כל אירוע הייתי מוצאת את עצמי מחפשת ימים שלמים את מה שדמיינתי, ולא מוצאת. לא בייחודיות ולא באיכות. אז החלטתי להיות הפתרון בעצמי, ולעשות את זה בדיוק כמו שאני רוצה.

מאות אירועים אחר כך, הדרך הזאת הפכה לשיטה מסודרת: איך למצוא השראה נכונה, איך לפרק אותה לצבעים, פונטים וקומפוזיציה, איך לבנות ממנה שפה עיצובית, ואיך להוציא מזה קובץ מקצועי ומוצר מודפס שעומד בסטנדרט.

מהר מאוד הבנתי שיש הרבה נשים שמרגישות כמוני. יצירתיות, מלאות בסטייל, ולא תמיד יודעות מאיפה להתחיל. אבל הן לא חיפשו שאני אעצב בשבילן. הן רצו ללמוד לעשות את זה בעצמן. שם נולדה האקדמיה.

בכל שיחה עם תלמידה אני שומעת את אותו מחסום בתחפושת אחרת: ״אני לא באמת מעצבת, אני סתם עושה דברים חמודים״. אצלי הוא נשמע ״זה תחביב, לא מקצוע״. אצלן, ״אני לא מעצבת״. ומה שמפרק אותו הוא תמיד אותו דבר: שיטה, תרגול וסטנדרט. לא כישרון לבד.

הלקוחות והתלמידות שלי כבר הפכו לחברות, וביחד בנינו קהילה מהממת, מלאה בשיתוף, פרגון ושמחה. ברוכה הבאה לממלכה שלי.